עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

חברים
just morSystem MeEllyIM ALedyaנערת הגורל
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
סוף שבוע חורפי
06/12/2018 22:34
שילה
מכירים את זה שמתקרב סוף היום וגם ככה מרגישים בבאסה ואז מגיע עוד משהו קטן ומעצבן שלחלוטין מרסק הכל ולוקח אותך יחד איתו לתהום?
ככה היה לי בפוסט הקודם, ואז קמתי בבוקר, עם כוחות מחודשים להתמודד עם כל צרה שתגיע
שאלתי, ביררתי, שוב התקשרתי, שוב ביררתי...לא יצאתי מרוצה לחלוטין אבל הייתי מרוצה שעשיתי מאמץ מסוים לשפר את המצב ולא נשארתי תקוע עם לסחוב איתי את אי הידיעה בשאיפה להגיע לפיתרון מינימלי.

במשך השבוע היה לי נחמד בלימודים, לרגעים מאוד מעניין ומרתק, לרגעים מצחיק, לרגעים משעמם

החברה שדברתי עליה בפוסטים הקודמים, זאת עם האנרגיה השלילית שמקשה עליי להתרכז, אני חושבת שסוג של הצלחתי "לחנך" אותה ולהיות יותר מודעת לעצמה, במצבים שהיא הייתה מדברת איתי תוך כדי שיעור אמרתי לה "שניה אני רוצה להקשיב". וברגעים אחרים שהיתה נשמעת תוקפנית בלי סיבה נראית לעין שאלתי אותה עם חיוך "את עצבנית? את פשוט נשמעת עצבנית..." ואז היא ענתה במבוכה כאילו תפסה את עצמה "אני פשוט עייפה..". 
היא גם הפסיקה לקטר על הבוקר ומתיישבת רחוק ממני ומכל שאר הכיתה. לטענתה יש לה בעיה של ויסות חושי והיא מרגישה חנוקה (שיהיה...) בכל אופן, היחסים ביננו השתפרו וגם לאט לאט אנחנו מתקרבות לשאר הבנות בכיתה שלא הכרנו כי אנחנו שנה א' בתואר שני. 

שתינו די ביקורתיות ורגישות  (למרות שהיא לא תודה בזה) אז אנחנו מאוד נזהרות מבנות שאנחנו לא מכירות ובוחנות אותן. היא יותר ממהרת לשפוט אותן בלי להכיר ואני קצת הצד היותר שפוי שממתן ומאזן. אז זה מצליח לעבוד כי יש לנו קווים באופי שאני יכולה להגדיר שמשותפים במובן מסוים ואני יכולה להבין את ההתנהגות שלה ומאיזה מקום היא נובעת אז אני בוחרת לא להתרחק ממנה או לכעוס, אלא מחפשת את הצדדים החיובים שלה ומנסה לתת להם יותר יחס.

אני חושבת שאני גם מתחילה לאהוב את הצד הזה שלי שלמד לשחרר משיפוטיות וצורך להגיע לשלמות- ואני חושבת שגם חבר שלי שם לב לזה כי זה גם לעיתים מופנה גם כלפיו- אני יותר לומדת לאהוב אותו כמו שהוא. לפעמים הוא מחליט לעשות דברים שאני לא מתחברת אליהם ואני לא הייתי עושה ומצטיירים אולי כ"יותר מדי" כמו ללכת לאזכרה של סבתא של חבר שנפטרה השבוע. מה אתם חושבים על זה? לא קצת מוגזם? יכול להיות שהאשכנזיות הקרירה והלא משפחתית שלי באה לידי ביטוי במובן הזה...למרות שלא הייתי מעידה על המשפחה שלי כלא משפחתית, אלא להיפך.

ובאווירה חורפית זו, שיהיה לכל הקוראים והחברים הוירוטואלים סופ"ש נעים מתחת לפוך :)
2 תגובות
יום רודף לילה
03/12/2018 21:29
שילה
לפעמים נמאס לי מהחיים הבוגרים האלה
מרגיש כאילו המטרה של המדינה וגופים ממסדיים זה רק לשאוב ממני כסף
ואני איכשהו "שורדת"
זה כמו מבוך ללא מוצא
זה פשוט בדידות

הפזמון בשיר של עידן רייכל ממש משקף את ההרגשה הזאת


"כל עוד יום רודף לו יום ולילה לילה 
וכל עוד אין חדש על פני האדמה 
טוב שרק נשארנו יחד 
וטוב שיש לנו למי לספר 
למרות הכל אין דרך חזרה 
והכל עובר. "

בסוף באמת הכל עובר...וגם אם לא ילך בצורה מושלמת לפחות יש לנו אחד את השניה...שיהיה קצת פחות ריק
4 תגובות
הקורבן
25/11/2018 13:20
שילה
זה יושב עליי כבר שנה וחצי. לפני שנה וחצי היתה תקופה פחות טובה בחיים שלי, גרתי באזור בעיר פחות מוצלח, עם שותף שלא התחברתי אליו, בעל דירה לא מוצלח וכו'.
אני בדיוק שיניתי מסלול בחיים שלי, לא הייתי בטוחה מה אני רוצה ללמוד ולאן מועדות פניי, לאחר תקופה מסוימת בה הכרתי את הבן זוג הראשון שלי
הקרקע עדיין לא הייתה יציבה, כל מה שרציתי זה לברוח מהמקום הארור הזה, שלא התחברתי אליו, שכונה של פשע, סמים, ילדים ששוברים לי את התריסים בחדר, מנטליות אלימה, שגברים סמתכלים עליי בצורה לא נעימה ברחוב...פחדתי ללכת לבדי ברחוב בשעות מסוימות....בנוסף לזה, הייתי מפונקת וילדותית (כן בגיל 24) והכל היה יותר מדי הארדקור בשבילי להכיל.

אני אגיע לעניין המרכזי- אני נטשתי את החתולה שלי. שגידלתי אותה כשעוד היתה גורה ואימצתי אותה ממקום אחר. מבין כל הגורים היא היתה הכי יפה ומתוקה.
כואב לי לכתוב את זה כשאני נזכרת בה, אני אהבתי אותה ונתתי לה חום בחורף הקר, היא היתה חתולה שידעה להביע אהבה, היא היתה עדינה אליי ולא תוקפנית כאילו הייתי אמא שלה. מה שכן היא היתה פחדנית ולא מתמסרת בקלות לכל אחד, לוקח לה זמן... היתה תקופה שנסעתי לטיול בחו"ל והשארתי אותה אצל בייביסיטר חודשיים. כשחזרתי, היא כבר לא ממש זכרה אותי ואני זוכרת שהבייביסיטר היתה מוכנה לאמץ אותה אבל לא הסכמתי ולקחתי אותה איתי לדירה החדשה ולאט לאט היא התמסרה אליי בחזרה, כאילו נתנה לי עוד הזדמנות אחרי שנטשתי אותה בפעם הראשונה.  

היא היתה כל כך חכמה שהיא ידעה על מי לסמוך ומי לא, את חבר שלי היא חיבבה ונתנה לו להחזיק אותה (למרות שהוא לא חובב חתולים), את השותף שלי פחות, היא תיעבה את החניכה שלי מפר"ח שהתנפלה עליה בגסות, היא הייתה בורחת ממנה כאילו היתה מפלצת. היה לה מנגנון הישרדותי לא רע בכלל והיא ידעה לשמור על עצמה. הבעיה שמרוב שהיא היתה חכמה היא גם ידעה לפתוח דלתות בדירה ולא נתנה לי הרבה מרחב לנשימה, היא מאוד אהבה אותי ותמיד רצתה לשבת לי על הברכיים ולהתחמם בחיקי ואני לא החזרתי לה את אותה אהבה, עיצבן אותי הנשירת שיערות שלה, הפרעושים. הייתי מעיפה אותה מהחדר וכבר לא התייחסתי אליה כמו פעם. 

הגעתי למצב של פיצוץ עם השותף ומול בעלי הדירה והחלטתי שזהו, מספיק לי, אני עוברת לדירה חדשה. הייתי חייבת להשיג דירה מהר, דירה שקרובה למוסד הלימודים שלי מספיק ובמחיר סביר ובשכונה נורמלית,מצאתי די מהר וחשבתי שאוכל לקחת אותה איתי אבל המעבר רק עוד חודש ובינתיים לא ידעתי מה לעשות איתה.  לא יכלתי להשאיר אותה בדירה עם השותף שהשיחסים שלי איתו עלו על שרטון, יצאתי מהדירה הקודמת לפני סיום החוזה כאשר לחוזה הבא הייתי צריכה לחכות חודש ובינתיים לחזור לבית הוריי עם כל החפצים שלי. בעיה נוספת- ההורים שלי לא הסכימו לקבל את החתולה שלי, הם פחדו שהעול הטיפולי יפול עליהם והם גם לא חובבי חתולים לצערי.
מחוסר ברירה,  החלטתי לפרסם מודעות ברחבי הפייסבוק האינטרנט לאימוץ אבל לא היה מענה. לא היתה לי ברירה. במועד המעבר דירה לקחתי אותה בתוך כלוב ושחררתי אותה באחת השכונות כאשר היא מפוחדת ורצה להתחבא מהר מתחת לשיחים. כאילו הבינה את המעמד היא תפסה גם ממני מרחק, אני לא הייתי יותר מקור החום והתמיכה שלה, נטשתי אותה בפעם השניה והיא הבינה שעכשיו היא תשאר באמת לבד.

ישבתי שם על המדרכה והסתכלתי עליה...התביישתי בעצמי ועם זאת, הרגשתי גם חופשייה, וספסוף הצלחתי קצת לנשום אוויר כאילו עול כבד ירד לי מהכתפיים...זה היה צעד בדרך להשתחרר מהשכונה המקוללת הזאת שרק עשתה לי רע ובמקרה הזה, החתולה שלי הייתה הקורבן שנקלעה לסיטואציה בעל כורחה, היא היתה הקורבן שהייתי צריכה להקריב בשביל לצאת אל החופש. זה רק ממחיש את הידוע מראש- תמיד החלש הוא הקורבן בסיפור.

בדיעבד, היום הייתי פועלת אחרת, הייתי לוקחת אותה איתי לדירה, וממשיכה להאכיל אותה כשהיא תגור בחוץ, ולפעמים תכנס פנימה, לא בשעות של שינה. אבל אני לא חושבת שהייתי פנויה ומספיק גמישה מחשבתית להאמין שזה יכול להיפתר אחרת.

זו הטעות הכי גדולה בחיים שלי ועד היום אני מקווה שמישהו אימץ אותה, האכיל אותה, דאג לה....ושהיא הצליחה לשרוד ברחוב, כי היא באמת היתה נראית לי מספיק חכמה בשביל לשרוד. אני רוצה להאמין בזה, אבל זה לא גורם לי להרגיש עם עצמי יותר טוב. וכנראה שההרגשה הזאת תמיד תלווה אותי.
7 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 הבא »