עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

חברים
טיגר הבובהEllyIM ALedyaנערת הגורל
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
עולם העבודה
23/07/2018 16:10
שילה
לא כתבתי הרבה זמן, אני יודעת, היתה תקופת מבחנים ועבודות וזה לקח ממני הרבה, מה גם שיש לי בתקופה הזאת יותר זמן איכות עם חבר שלי אז אני פחות לבד.

בחודשים האחרונים מאוד מעסיק אותי עולם העבודה...לפעמים אני תוהה אם הקצב של החיים הקפיטליסטיים מתאים לי, המרדף המתמיד אחר צריכה, ייצור מהיר, כסף וממון...אני מרגישה שאני שייכת לעולם הזה ועם זאת מאבדת את עצמי בתוכו

 זה כל כך קשה לקבל את ההבנה הזאת שלא משנה כמה אני ארצה להיות טובה ולעפמים בתמימות חושבת שאני יכולה להיות טובה כמו הרבה אנשים אחרים שפשוט הולך להם בקלות, באמת המעסיקים מאמינים בי ותופסים ממני בהתחלה, הם מייעדים אותי לתפקיד אחראי (מדובר בעבודות פשוטות של מכירה), חושבים שיש לי ראש ואני מסוגלת להכל ואני אקח את המושכות ואתפוס את העבודה מהר, אבל מהר מאוד אני מגלה שקשה לי יותר, שאני נלחצת מאוד, שאני לא מצליחה לתפוס הכל מהר כמו שציפו ממני.. הם מתחילים לאבד סבלנות איתי

ואני מרגישה כישלון, כי זה רק עבודה של שכר מינימום ומבחינתם הדרישות לא כל כך גבוהות, ואני באמת מנסה ומנסה להיות טובה ולהתאמץ,אני רוצה לעבוד מול קהל ולהתנהל עם כסף בקלות ופשוט לא הולך לי בכל פעם... ואז מגיע תור ארוך של אנשים ואני מתחילה לעשות טעויות...

במקום הראשון שעבדתי שנתיים עוד נתנו לי הזדמנות והיו יותר נחמדים אליי, קידמו אותי ממוכרת לאחראית קופה, אולי פחות היה להם אכפת כי זו לא הייתה חנות בעיר מרכזית וגם ככה ההכנסות היו נמוכות, אפילו הצלחתי למכור הרבה חברי מועדון ולעשות בונוסים יפים (שיואו)

כמה שנים אחרי התחלתי שוב לעבוד בתחום המזון, הפעם הבוס היה פחות סבלני והבין שאני לא כזאת תותחית כמו שהוא חשב, מבחינתו השליתי אותו ואכזבתי אותו, כי לפני זה הייתי אחראית קופה בחנות בגדים ואני גם סטודנטית באוניברסיטה, איך אני לא מסוגלת לעלות לרמה של כולם? אפילו הבנות שעובדות שם שלא לומדות לשום תואר היו טובות ממני בהכל, איזו בושה

כשאמרתי לו שאני באמת מנסה ואלו זה היכולות שלי כרגע (לאחר שלושה חודשים שכבר הייתי צריכה ללמוד את כל התפריט לדברו)...הוא לא נתן לי עוד זמן ללמוד ולהשתפר...והחליט להוריד אותי מאחריות הקופה, בשלב הזה אני כבר התחלתי לפקפק בעצמי וביכולות שלי...מה לא בסדר בי? אני באמת מתאמצת ומרגישה שבכל זאת אנשים לא מרוצים ממני, אולי אני מתרגשת יותר מדי? אולי אני צריכה עבודה שלא כוללת עומס? אבל איפה האתגר פה? עברתי כל כך הרבה אתגרים ואת זה אני לא מצליחה לצלוח? ואני לא רוצה שיחשבו שאני טיפשה אבל לפתע יש לי ספק בעצמי...

והספק ממשיך ללוות אותי לכל מקום שאני הולכת עד היום...
6 תגובות
בסוף זה יחלחל
24/06/2018 15:30
שילה
אם תחזרי על זה שוב ושוב אולי בסוף זה יחלחל לתודעה ותחושת המועקה תיעלם כלא הייתה

אל תתעצבי,
אל תתייחסי,
מה שהיה היה
אם באמת היתה טעות
היא לא תחזור בשנית
הקולות הרעים
הם בעיקר בראש
תשתדלי,
לעמוד בזכות עצמך,
יש לך במה להיות גאה,
תהיי אמיתית,
תהיי רגועה,
את באמת טובה.
2 תגובות
שקית של מכתבים
19/06/2018 17:30
שילה
חזרתי לבית הורי בסופ"ש וחיפשתי משהו בחדר שלי במגירות...פתאום ראיתי שקית ובתוכה עשרות מכתבים מכיתה ד'-ט', וגם מכתבים מתקופת הצבא מכל מיני חברות לאורך השנים. הן השקיעו בברכות, ציירו ציורים יפים ומצחיקים, כתבו באופן אישי ונוגע ללב. עושה לי תחושה של צביטה בלב והחמצה, אני כבר לא בקשר איתן בכלל, בטח כשהן נזכרות בי בפייסבוק הן חושבות שאני הייתי מוזרה ודכאונית.

זה גרם לי לנסות לחזור עם המחשבות שלי אחורה בזמן, להבין דברים לא פטורים, מה קרה שם? איזו טעות קרתה בדרך?

יחסית לילדה מופמנת ושקטה בסביבה הומה, היו לי די הרבה חברות שאהבו אותי, היינו נפגשות ועושות שטויות של ילדות, אני זוכרת את עצמי צוחקת בלי סוף ומשתגעת, אבל לא ליד בנים- מבנים חששתי מה הם יחשבו עליי.  לא הערכתי את עצמי בכלל, חשבתי שכולם עובדים עליי, שאף אחד לא באמת אוהב אותי. די עצוב נכון?

אם הייתי מנתחת את זה מנק' מבט פסיכואנליטית הייתי אומרת שזה קשור לאבא שלי בעיקר. פעמים די רבות הוא פשוט לא הראה לי שהוא אוהב אותי, הוא היה כועס עליי על שטויות ואפילו היה מפחיד אותי ומשפיל,בניגוד לפעמים שהיה מגיע עם מצב רוח טוב ומנסה לצחוק איתי- אבל זה היה יוצא לו עקום ולא אמפתי. תמיד הרגשתי שאני כל הזמן צריכה להיזהר לא לעצבן אותו ולהגיד רק את הדברים הנכונים, כשלא ידעתי למעשה מה הם. היום אבא שלי אדם לא צעיר בכלל, אבל מאוד חכם, אני מעריכה אותו, הוא עבר הרבה בחיים בשביל שיהיו לי ולאחים שלי חיים טובים ונוחים. הוא גם מסוגל היום לראות את עצמו ממעוף הציפור, מבחוץ, ולהגיד "חסר לי אינטליגנציה רגשית"- אני חושבת שמאותו רגע שהוא אמר את זה , התחלתי לחבב אותו באמת, זה היה מין ניצחון קטן לאגו שאומר- צדקתי כל הזמן הזה, אני הייתי בסדר ואתה לא,  אבל יותר מהכל, עכשיו אבא שלי גם מבין אותי, סופסוף.

ועכשיו כשהכל מסודר במקומו, גם האישיות שלי יכולה להתפתח ואולי גם להתעלות על עצמה. פעם הוריי חשבו בטעות שאני על הספקטרום האותיסטי, האבחונים בכיתה ב' הראו שממש לא. הרגשתי מעט חריגה לעומת שאר הילדים, לא הבנתי, למה כולם כל כך ממהרים להתבגר? ככל שאתה מתבגר אתה מאבד את התמימות ואת הגמישות לקבל את השונה, אתה נחשף לרוע של העולם. 

אולי פשוט הרגשתי יותר בנוח להיסגר בתוך עולמי הפנימי, איפה שהכל יציב יחסית ואין מי שיערער.


2 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 הבא »